את הבמיה הכרתי בסיני.
היא מסוג הירקות שלא היו אצלנו בבית ועד שלא פגשתי אותה משתכשכת ברוטב עגבניות ומתחבקת עם אורז, לא ידעתי שיש ירק כזה ולא ידעתי שאני כל כך אוהבת אותו.
ומאז במיה היא בשביל זכרונות מסיני.
כך נראית במיה ש*לא* יוצאת רירית. תזכרו את זה להמשך הפוסט

כל מי שתשאלו על במיה יגידו לכם שהיא בעייתית.
האמת, מסכימה איתם. בכל הפעמים כשניסיתי לשחזר את חווית סיני בבית, קיבלתי תבשיל מלא ריר ורך שאף אחד לא הסכים לאכול.

אז זנחתי אותה. את הבמיה אהובתי, והתרכזתי בירקות אחרים.

עד שפגשתי את עופרי זוטא.
עופרי מבשלת בהמון אהבה, אוכל לאנשים שרוצים לאכול טעים ובריא. וכשנפגשנו היא העידה על עצמה שתבלינים בשבילה זה רק מלח פלפל, פפריקה ופה ושם נגיעה של כורכום או כמון. היא ממש לא מתחברת לתערובות.
בליבי אמרתי לעצמי, “כן. עד שתפגשי את התערובות שלי.”
זוטא מצלמת

וכך יצא שאני פגשתי את זוטא, והיא פגשה את התערובות שלי ומהמפגש יצא יום בישולים מרתק. אפשר לקרוא עליו בבלוג החדש והמרהיב של עופרי.
זוטא גילתה את קסם התערובות ואיך הן בקלות משדרגות כל תבשיל
ואני גיליתי סוף סוף, איך מכינים במיה קראנצ’ית וטעימה בכמה דקות הכנה.

אז הנה הסוד. תעקבו: כדי שבמיה תצא פריכה בבישול ולא רירית צריכים:
1. לקטום את הגבעול הקטן כמה מ”מ *לפני* החיבור שלו לגוף הבמיה. כלומר צריך להשאר צ’ופצ’יק קטן ולא צריך לקטום אותו לגמרי (משם יוצא למעשה הריר. כשקוטמים לגמרי ופוצעים את הבמיה)
2. להקפיץ את הבמיה על אש גבוהה עד שהיא קצת מתרככת ואז להוריד אותה מהאש. כל דקה מעבר תגרום לבמיה להיות רכה מידי.

בבלוג של זוטא תמצאו את המתכונים של כל מה שהכנו יחד.

לפני כמה ימים הייתי אצל הירקן ושקית מלאה בבמיה טריה קרצה אליי. מייד אספתי אותה, שידכתי לה את התערובת אלון דגים שמתאימה בול עם העוקצנות של השום והפלפל מחד והחמיצות הנעימה והמרתקת של הלימון הפרסי והסומק מאידך שלא לדבר על הצבע המהמם של הלימון והסומק יחד…

אלון דגים ממש לא רק לדגים